<h1>שו"ת הרשב"א ח"ז סימן תקכ"ח</h1>
<h2>דף לג:</h2>
דיני כלי יין נסך כל כלי שאין מכניסין בו לקיום, כגון המשפך וכלי שחושף בו. אם היה מתחלה של ישראל משכשכו במים ודיו, ואם היה של גוי צריך הדחה ושפשוף כדי להעביר היין הנקרש בו ונתייבש שם. וכל כוס שישתה בו הגוי אסור לשתות בו ישראל, אלא אם כן הדיחו (בו) שלש פעמים שילכו ממנו כל צחצוחי יין שבו. והר"ש ז"ל לא הצריך כל זה אלא בשל חרס בלבד. והר"ף הצריך אף כלי זכוכית. אבל כלי עץ לדברי הכל דיו באחת. והרשב"א ז"ל כתב כד של חרס שאין מכניסו לקיום שנתן בו ישראל יין או מים ונשתהה בו קצת אפילו פעם, אם ישתמש בו הגוי מכאן ואילך מותר שכבר שבע בפעם ראשונה בידי ישראל. וכן נמי כתב הרב בעל התרומה בשם רש"י שאם היה בולע פעם אחת וישהו שם המים עד רביע היום מותר. וכלי חרס העשוין באבר, אם הם לבנים או אדומים או שחורים, אעפ"י שנשתמשו בהם ביין נסך מותרין, אבל הירוקין אסורין לפי שהם בולעים. ואם יש בהם דבר מגולה שאינו מחופה באבר כלם אסורין, והוא שכנסו בהם לקיום, [אבל לא כנסו בהם לקיום] אפי' הם של חרס מדיחן והם מותרין. וכשאמרנו דכלי חרס השועין באבר ואין בהם צריף או גומא שדינן ככלי עץ, לענין יין אסור שהוא צונן. אבל לענין חמין, כל שנשתמש בהם באיסור אין להם תקנה, והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם. מחץ, פירוש כלי שדולין בו היין מן הגת, והמשפיך, פירוש לנבוט. כתב הרמב"ן ז"ל, אם הם של עץ סגי להון בניגוב, ואם הם מזופתין יקלף הזפת, ואם של חרס צריך מלוי וערוי, והטעם דתדירי בחמרא. אבל שאר כלי עץ שאין מכניסן לקיום בהדחה בעלמא סגי להו. כתב הר"מ ב"ר יהודה ז"ל, כל כלי שצריך להטותו על צדו כשמערה ממנו היין, אין זה מכניסו לקיום מפני הנענוע לא יתקיים בו היין ולא צריך מלוי וערוי. וכן נמי כתב הראב"ד. וכתב רבינו האי גאון ז"ל, שהיין העולה רתיחה על האור, נקרא יין מבושל לענין יין נסך, וכן כתב הרשב"א ז"ל. ויש אומרים שאין להתירו בבשול עד שיתעבה מעט וישתנה מראיתו וממשו. והדעת הראשון נראה עקר וכן פסקו כל הגאונים ז"ל. ואין היין נעשה יין נסך אלא אם כן היה ראוי ליקרב על גבי המזבח, אבל יין מבושל או שנתערב עמו מעט דבש או שאור אינו מתנסך לפי דעת הגאונים ז"ל. וכן פסק הרמב"ם ז"ל [פי"א מאכ"א ה"ט].
